<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הסכנה</h1>
<h2>דף כז.</h2>
באין מעמידין מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות, מאי ריפוי ממון ומאי רפוי נפשות אילימא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה והא"ר יהודה אמר רב אפי' ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו, אלא ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו, וכדרב יהודה וכו' אמר רב חסדא אמר רב עוקבא אע"פ שאמרו אין מתרפאין מהן אבל אמר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר סבר שאולי משאיל כי היכי דשאיל לדידי שאיל נמי לאחריני ולא אתי לאורועי אנפשיה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן, ודאי מת מתרפאין מהן, והא איכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן דכתיב אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר והא איכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן. פי' לספיקא דחיי שעה מקמי אפשר דחיי טובא לא חיישינן.
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן, איכא דאמרי אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהם, מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל דאמר רב אחא בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת. ומסתברא לן דהא דר' יוחנן לא פליגא אדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו, דריבדא דכוסילתא במקום הקזה מכה של חלל היא, ואע"פ שהיא מכה קטנה אסור להתרפאות מהן, ור' יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת לעולם קאמר דאסור להתרפאות מהן, כלומר כיון שהמכה בדבר שהנשמה תלויה בו אע"פ שעכשיו היא מכה קטנה ביותר, ורופא וחולה אומרים שאין בה סכנה ואין צריך לחלל עליה את השבת אין מתרפאין מהן. ובלישנא בתרא פריש מכה של חלל, והיינו נמי אפי' במכה קטנה כיון דבמקום סכנה היא אין מתרפאין מהם, והטעם לפי שיש לחוש דלמא עביד לי' סם דמפסיק ליה כמו שאירע לר' אבהו במעשה דבעינן למכתב לקמן, א"נ סם דמכביד לי' למכה, וכיון דבמקום סכנה הוא אתי בה לידי סכנה. והיינו ריבדא דכוסילתא כדפרישית, שאם יכניס לתוכו סם שהוא רע לו במהרה הוא מת, דבמקום סכנה גמורה הוא, דשוריאני דלבא ורישא בההוא דוכתא תלו.
ומדנקט רב יהודה ריבדא דכוסילתא מכה קטנה במקום סכנה, אלמא שלא במקום סכנה דלא אתי בה לידי סכנה מותר וכדר' יוחנן. וההוא פירוקא דקס"ד ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה, ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה, ליתא אפילו לר' יוחנן דמודה ר' יוחנן בריבדא דכוסילתא, ולא מקרי ריפוי נפשות דהא לית בי' סכנה שתהא רפואה זו ריפוי נפש, ומש"ה דחינן לההוא פירוקא ואוקימנא ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו. ואע"ג דלא שרי מתניתין אלא בהמתו, מיהו היכא דלאו במקום חלל הוא שרי. ומתניתין ממון שרי ונפש אסר. ואתו רבנן דגמרא ופרישו דהיכא דלא אתי לידי סכנה לעולם כממון דמי. ועוד דאפילו נמי מיתוקמא מתני' לר' יוחנן ריפוי ממון שלא במקום סכנה, ריפוי נפשות במקום סכנה, ומקמי דאתינן לר' יוחנן דחינן להאי אוקמתא, מיהו השתא ודאי תרוייהו איתנהו וחד טעמא הוא, והכי חזינן לרבינו חננאל ז"ל דמסיק מתניתין ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו כרב יהודה ופסקה נמי לר' יוחנן. וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל בהלכות. ואיכא מאן דדחי לה לדרב יהודה מדר' יוחנן.
פסקא דשמעתא. מכה שמחללין עליה את השבת כלומר שיש בו סכנה אין מתרפאין מהם. ושאין מחללין עליה את השבת מתרפאין. ואי ישראל אדם חשוב הוא וגוי רופא מומחה מתרפא ממנו, דר' יוחנן חש בצפידנא אתא לגבי דההיא מטרוניתא עבדא לי' חמשא ומעלי שבתא, והוינן בה ור' יוחנן היכי עביד הכי והא"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן, ואסיקנא משום דר' יוחנן אדם חשוב הוה וההוא רופא מומחה הוה ומסתפי ממלכותא.
ירושלמי מהו למכחל מנהון, רב(נן) אמר מאן דבעי למיסתמיא ליסתמיא. ולוי אמר מאן דבעי לימות לימות. רב לא עביד עינא כחללא. ולוי עביד עינא כחללא. אמר ר' בא והא אנן חמינן לון טעמון הדא קלוריתא, נימא כדהיא טבא הוי טעים לה, כדלית היא טבא הא קיימא וסמיא. אהין אופיון סכנתא. הדא תריאקא ר' סימון אמר אסורה ר' יוחנן אמר מותרת, פי' אופיון כשמה מין רפואה שעושין ממין הפרגנין וסכנה הוא לקבלו מהן, שאינו דבר מומחה, אבל תריאקי שלהן מותרת שדמיה יקרים ובהמחאה עושין אותה.
<h2>דף כז:</h2>
תניא לא ישא אדם ויתן עם המינים ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה. ומעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל, א"ל ישמעאל אחי הנח לי ואני אביא לך ראי' מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו קרא עליו ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש. ואע"ג דלגוים לחיי שעה לא חיישינן, שאני מינות דמשכא. הילכך אפילו מכה שאינה של חלל ואין בה סכנה אין מתרפאין מהן. יעקב מינאה רמא ליה סמא לר' אבהו בשקיה, ואי לאו ר' אמי ור' אסי דלחכוה לשקיה הוי פסק ליה לשקיה, והוינן בה בגמרא משום דר' אבהו אדם חשוב הוה ורופא מומחה הוה, ומפרקינן שאני ר' אבהו דמקיימי בי' מינאי בנפשייהו תמות נפשי עם פלשתים.
ואיכא למידק עלה ור' אבהו נמי נהי דלא הוה קים ליה בשנאה דמיני בהדיה וסמיך ליה בחשיבותיה ובהמחאה דרופא, [מי] לית ליה שאני מינות דמשכא, ואפילו ליכא למיחש לסכנתא אסור, ומי לא שמיע ליה ברייתא דאמר ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבריך. ורב אמי ורב אסי דהוו התם אמאי לא אמרו ליה. ואי נמי כולהו לא שמיע להו, אמאי לא הוינן עלה בגמ' ור' אבהו היכי עביד הכי והתניא אין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה ומעשה בבן דמא וכו'. ומסתברא לן דכי אמרינן שאני מינות דמשכא כגון שבא לרפאותו בדברי מינות וצד ע"ז, כגון בן דמא שהכישו נחש והיה אותו המין רוצה ללחוש עליו לחש שהיה מצרף בו שם ע"ז, ומש"ה אמרינן שאני מינות דמשכא, שאלו נתרפא ח"ו יאמרו יש ממש בדבר והוה לי' כעצי אשרה וע"ז שאין מתרפאין בהן לעולם. אלא מעיקרא קס"ד בגמ' דאין מתרפאין מהן לעולם קאמר ומשום סכנה דגויים, ומתרצינן שאני מינות דמשכא ואין מתרפאין בצד מינות שלהן קאמר, הא ברופא מומחה ורגיל ומרפא בסממנין מותר כשאר גוים. וכענין הזה מצינו בירושלמי מעשה בר"י בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו משם ישו בן פנדירא, והתם נמי בר בריה הוה ליה בלע, אתא ולחש ליה משם ישו בן פנדירא, מיד נפק א"ל מאי אמרת עלי א"ל מלת דפלן, אמר ליה טב הוה לי אלו מאית ולא שמע הדא מלתא והוה ליה כן כשגגה היוצאה מלפני השליט, פי' הוה ליה בלע שבלע נימא של מים או נחש, ולחש עליו לחש שצירף בו שמו של ישו בן פנדירא, ולאחר שיצא השרץ כששמע שלחש ע"ז היה, אמר טוב היה לו שימות ואל יבא לידי כך. מכאן נלמוד שעל צד ע"ז שהיה המין מזכיר היו חוששין לו, מפני שהכישוף מטעה ומושכת לבן של פתאים, אבל במרפא בסממנין על דרך המלאכה שברפואות הרי המינים כשאר הגוים, והיינו עובדא דר' אבהו, והרי זה נכון.
<h2>דף כח.</h2>
בפרק אין מעמידין אמר שמואל האי פדעתא סכנתא היא ומחללים עליה את השבת. אמר רב ספרא האי עינבתא פרונקא דמלאכא דמיתותא היא. אמר רבא האי סימטא פרונקא דאישתא היא. אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן מכה של חלל אינה צריכה אומד, וגב היד וגב הרגל נמי אין צריכין אומד, דאמרינן (שבת ק"ט א') רבינא איקלע לבי רב אשי חזיה דדרסא ליה חמרא אגבא דכרעיה וצמית ליה בחלא אמר ליה לא סבר ליה מר דאסור א"ל גב היד וגב הרגל שאני דאמר רב אדא בר מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת והאי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא. ומהיכן מכה של חלל פי' רב אמי מן השפה ולפנים. והאי צפידנא נמי סכנתא היא ומחללין עליה את השבת כדתנן החושש בשניו מטילין לו סם בשבת. ר' יוחנן חש בצפידנא אזל לגבי דההיא מטרוניתא עבדא ליה חמשא ומעלי שבתא א"ל למחר מאי כו' ואמרינן עלה שאני צפידנא הואיל ומתחלת בפה וגומרת בבני מעים. מאי סימניה רמי מידי בככיה ואתי דמא מבי דרי, פי' מכה של חלל דאמרינן אינה צריכה אומד, לומר שאפי' אין שם בקיאין וחולה נמי אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהן יפין לחולה, ומחללין שבת ואין נשאלים כלל. אבל כשיודעים ומכירים (נ"א: ורגילין) באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו. וכש"כ בחולה או רופא אומרין אינו צריך דאין מחללין לעולם אע"פ שהוא מכה של חלל, הא במכה שאינה של חלל נשאלים בבקי או בחולה ואין מחללין עליו עד שיאמר אחד מהן צריך הוא לחלול זה, או שיעשה אצל אחד מהן ספק נפשות.
בלפני אידיהן (ע"ז י"ב ב') אמר רבי חנינא הבולע נימא של מים מותר להחם לו חמין בשבת ומעשה באחד שבלע נימא של מים והתיר לו ר' נחמיה להחם לו חמין בשבת, אדהכי והכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע ניגמע חלא.
